משפחתי וארץ ישראל

פיצוץ מלון המלך דוד

עדותה של שרה אגסי(אחותו של סבא רבא דב חיימסון) לבית גולדשמיט שהייתה חברת אצ"ל ואשר נטלה חלק באיסוף מודיעין לקראת פיצוץ מלון המלך דוד

שרה לבית גולדשמיט נולדה בירושלים בשנת 1927. האב, ר' יוסף צבי, שנולד בווילנה, עלה ארצה בגיל צעיר עם הוריו. הוא למד בישיבה ונעשה שוחט, ולאחר שנשא אישה, עזב את העיר העתיקה בירושלים, שם התיישבה המשפחה לראשונה, ועבר לגור בגבעת-שאול שבמערב העיר. הוא היה מראשוני המתיישבים בשכונה החדשה ועסק בחקלאות, בנוסף לעבודתו כשוחט. האווירה בבית הייתה לאומית והאב חינך את ילדיו לאהוב את ארץ-ישראל. בפרעות תרפ"ט התקיפו ערביי הכפר דיר-יאסין הסמוכה את מתיישבי גבעת-שאול, והקשר בין השכונה לבין ירושלים היה בבחינת סכנת נפשות. גם בימי רגיעה הייתה גבעת-שאול שכונה מבודדת וכאשר שרה וחברתה הדסה סדובניק-טבק התבגרו, הן חיפשו חברה בעיר וכך נקלעו לבית"ר, שם התקיימו ערבי ריקודים והרבו לצאת לטיולים. בשנת 1944 הצטרפו השתיים לאצ"ל והפסיקו את פעילותן בבית"ר. שרה הייתה ילדה פעילה מאוד וסיפרה ליהושע אחיה, שהיה מבוגר ממנה בשנתיים, שהחליטה לעזוב את בית"ר ולהצטרף לאצ"ל. יהושע, שהיה חבר בהגנה, מאס בחוסר המעש של ארגונו והביע את רצונו להצטרף גם הוא לאצ"ל. לימים נעשה יהושע מפקד בכיר בארגון והשתתף בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי. הוא נהרג ב-19 במאי 1948, בהתקפת הלגיון הערבי על בית-הספר לשוטרים.

בתקופת הטירונות עסקה שרה בהדבקת כרוזים ובתעמולה, אולם עם התגברות הפעולות נגד מתקני השלטון הבריטי, הועברה לח"ק (חיל הקרב). היו מספר מקרים בהם השתתפו שרה ויהושע אחיה באותה פעולה, מבלי שידעו האחד על השני. כך היה בהתקפה על רכבות הנוסעים ב-10 ביוני 1946. בעוד יהושע פועל ברכבת שנסעה מירושלים לתל-אביב, פעלה שרה בהתקפה על הרכבת ליד נען. גם בהתקפה על מלון המלך דוד (ראה ערך) השתתפו האח והאחות מבלי שידעו על כך מראש. בעקבות שני המקרים האלה פנה יהושע למפקדה וביקש שלא להוציא לאותה פעולה שני אחים, ומאז לא פגש עוד את אחותו בפעולה צבאית בה השתתף. ההורים ידעו על פעילותם של יהושע ושרה בארגון והאב היה גאה בילדיו. גם שני האחים הגדולים, דוד ויצחק, עזרו הרבה למחתרת וחנותם שהייתה ברחוב אגריפס שימשה לצורכי הדואר המחתרתי ולא פעם אף כמקום לאחסון נשק וחומרי חבלה, דבר שכזכור היה כרוך בעונש מוות.

בינתיים עברה שרה לתל-אביב ונישאה לצבי אגסי שהיה אף הוא איש המחתרת, אך המשיכה בפעילותה בארגון. היא נעשתה הטלפנית במטה האצ"ל, שהתמקם בבית-החולים פרויד, שם קיבלה את הידיעה על מותו של יהושע אחיה. שרה טלפנה לאחיה דוד ויצחק שנשארו בירושלים ולאחר שנרגעה קצת מן הבכי, סיפרה להם שהיא בהריון ונדרה שאם תלד בן, ייקרא שמו "יהושע". מנחם בגין עמד במקרה מאחוריה ושמע את תוכן השיחה. בגין פנה אל שרה וביקש ממנה להזמין אותו להיות הסנדק של הבן היילוד. וכך היה. בנה הבכור של שרה, יהושע, נולד חמישה חודשים לאחר מותו של דודו.

להלן עדותה של שרה אגסי כפי שסופרה לנו על ידה:

"הרבה לפני ה – 22.7.46 – הלכנו לרגל את מלון המלך דוד בירושלים, מבפנים.

הייתי עם מפקדי, אביאל, נאמר לי להתלבש יפה במיוחד כי אנחנו יוצאים לבלות ב"מקום מיוחד". היינו אביאל, אני וחיים טויט (שרגא אליס) שעמו הגיעה בחורה שלא הכרתי. היא הכירה היטב את מלון המלך דוד. באותה תקופה היו בחורות ישראליות שנהגו לבלות עם חיילים וקצינים בריטיים, הבילוי עם אותם בריטים היה כאות קין על מצחן של אותן בנות. רק בנות לא מוסריות היו יוצאות לרקוד או לבלות עם הבריטים.

לקראת יציאה זו התרגשתי מאד, קניתי לי זו הפעם הראשונה בחיי גרבי משי, שבאותה תקופה היו יקרי המציאות - ושמלה יפה? שאלתי מאחותי הקטנה, שלא הייתה חברה באצ"ל, והייתה לה שמלה לטעמי.

הגענו ארבעתנו למלון, הכל הימם אותי, איזה יופי ופאר, מלון המלך דוד נחשב לאחד המלונות היפים במזרח התיכון, אילו הגיעו מלכים ונסיכים ומחשובי העם.

בכניסה עמדו מלצרים סודנים גבוהי קומה, לבושים בגלימות לבנות וארוכות, חגורים בחגורה אדומה רחבה, ותרבוש אדום לראשם. אותם מלצרים קדו לעומתנו והובילו אותנו לאורך מסדרון ארוך ואחר-כך למדרגות המובילות לאולם הריקודים שבקומת הקרקע. ושם היו שולחנות עם מפות בוהקות ויפות, נורות ונברשות מפיצות אור. בפינה מוגבהת נמצאת התזמורת על נגניה. המנגינות היו בעיקר טנגו, וואלס וכל מה שבאותה תקופה ניגנו, רקדו ושרו.

אנחנו רוקדים ומסתובבים על רחבת הריקודים לצלילי הוואלס ובקצה השני של האולם - מסך קטיפה ירוקה שמסקרן אותנו מאד – מה יש שם? זאת היינו חייבים לבדוק. מאחורי הוילון אנו מגלים שתי דלתות ברזל צבועות בירוק, הפונות לחזית המלון וברחבה שולחנות וכסאות רזרביים של המקום.

כשסיימנו לבדוק ולראות מקום זה הסתובבנו בריקוד לחלק השני של האולם וכך ראינו כל שאפשר היה לראות. אחר-כך כדבר טבעי, בקשתי סליחה ויצאתי ל"שירותים". שירותי הנשים היו בפינה עם הכניסה למטבח מצד ימין. בדקתי וראיתי שהחלונות הקטנים של השירותים היו מסורגים בתיל שתי וערב. השירותים היו נקיים להפליא. נייר טואלט לא היה שם, במקום היו מעיין מגבות קטנות לשימוש. דבר זה היה כפלא בעייני. כמוכן אביאל יצא לשירותי הגברים וסקר שם את המקום. חזרנו לאולם הריקודים. פתאום ניגש אלי קצין בריטי והזמין אותי לרקוד. ואני באופן אוטומטי סירבתי להזמנתו. אביאל שאל אותי מה קרה? ספרתי ואמרתי לו שמכיוון שסירבתי לקצין הבריטי לא אוכל להמשיך לרקוד איתו שכן הוא היה בעל חזות ערבית ואם ארקוד איתו ולא עם הבריטי זה יראה חשוד.

בביקורנו השני במלון לצורך סיקור נוסף היינו צריכים לאסוף מידע לגבי כמה בריטים נמצאים במקום מהן דרגותיהם, כמה ערבים, כמה יהודים. אביאל היה צריך לבדוק את מיקומו ואת דרכי הגישה למטבח ועשה זאת בדרכו "לשירותי הגברים".

כך שהיה לי הכבוד להיות במקום מיוחד זה, שמעלה בי זיכרונות של תקופה בה נלחמנו בשלטון הבריטי שהיה קיים באותם שנים וזאת עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל וכן זיכרונות של חיילים אלמונים העושים מלאכתם נאמנה."

שרה אגסי היא אחותו של סבא רבא שלי, דב חיימסון ז"ל, מצד אמא שלי. דב ושרה נולדו לאותה אמא. שרה חיה כיום ברמת אפעל.

דן שטרן ז"ל (אחיה של סבתא רבא שלי מצד אימי) - נעדר בקרב על כפר סבא הערבית

מספר אישי 8383

נולד בשנת 1929 בתל-אביב שבישראל

בן פרידה ודוד
ב-13 במאי 1948 יצא כוח משולב של ארבע פלוגות, פלוגה א' וב' מגדוד 33 ושתי פלוגות מגדוד 32, של חטיבת "אלכסנדרוני",

להתקפה על כפר סבא הערבית במטרה לכבוש את הכפר, לאפשר שקט לכפר סבא וסביבתה ולייצב את קו הגבול מול קלקיליה,

לפני הפלישה הצפויה של צבאות ערב.

הכוח התוקף היה מגדוד 33, פלוגה א' נועדה לכיבוש הכפר, פלוגה ב' להצבת את החסימות והפלוגה המסייעת הציבה סיוע של

מקלעים ומרגמות ברגבים. הכוח מגדוד 32 היה בעתודה ונכנס לקרב בשלב מאוחר יותר.

כפר וסביבתו נכבשו בשעות הצהריים של ה-13 במאי 1948, לאחר עיכוב בהתקפה שנבע מקשיי תחבורה של הפלוגות התוקפות.
עם השמע הדי הקרב החלו כוחות סדירים מקלקיליה, בשילוב עם משוריינים נושאי תותח, לנוע לכיוון כפר סבא הערבית, הכבושה.

כשהם מנהלים קרב קשה מול שתי חסימות שהציבו כוחותינו, האחת על הכביש באזור נבי ימין (נווה ימין של היום), והשנייה על

גבעה בודדת בשטח, ששלטה על הציר בין כפר סבא הערבית לקלקיליה. הכוח הערבי היה עדיף על כוחות "אלכסנדרוני" בטיב

הנשק ובמספר הלוחמים. החסימות של כוחותינו נלכדו בתווך, בין הכוחות הערבים, הנסוגים מכפר סבא הערבי, לבין הכוח המסייע

מקלקיליה. בלחץ הערבים נסוגו כוחותינו משתי העמדות. לוחמים פצועים והרוגים הושארו, בחלקם, בשטח מחוסר יכולת לפנותם.

מקרב זה נעדרים שמונה מלוחמינו.

כפר סבא הערבית שכנה כשני קילומטרים מצפון מזרח לכפר סבא העברית. החל מכט' בנובמבר 1948 השתבשו החיים באזור, והתקפות של הערבים על התחבורה והעובדים בשדות ובפרדסים הפכו לעניין שבשגרה. עם התקרב מועד יציאתם של הבריטים מהארץ נוצר הכרח להשתלט על האזור שסביב כפר-סבא ולמנוע את ההתקפות על המושבה. בעורפה של כפר-סבא הערבית שכנה העיירה קלקיליה, וחיילי צבא ההצלה של קאוקג'י מצוידים במשוריינים יצאו ממנה כדי לפגוע ולשבש את החיים בצד היהודי. מטרת המבצע שכונה מבצע "מדינה" הייתה לכבוש את כפר-סבא הערבית ולייצב קו הגנה בין כפר סבא העברית לרמת הכובש. המבצע נקבע ליום ד' אייר, יום לפני ההכרזה על הקמת המדינה, והוטל על גדוד 33 של חטיבת חיל השדה אלכסנדרוני. הכפר הוחזק על ידי כשמונים חמושים מצוידים ברובים, ושני מקלעים. הכפר היה מוקף עמדות חפורות מוגנות בשקי חול, וכל קטע הוחזק על ידי בני משפחה ממשפחות הכפר.

ב-13 במאי 1948 יצא כוח משולב של ארבע פלוגות, פלוגה א' וב' מגדוד 33 ושתי פלוגות מגדוד 32, של חטיבת "אלכסנדרוני", להתקפה על כפר סבא הערבית במטרה לכבוש את הכפר, לאפשר שקט לכפר סבא וסביבתה ולייצב את קו הגבול מול קלקיליה, לפני הפלישה הצפויה של מדינות ערב. הכוח התוקף היה מגדוד 33. פלוגה א' נועדה לכיבוש הכפר, ופלוגה ב' להציב את החסימות והפלוגה המסייעת הציבה סיוע של מקלעים ומרגמות ברגבים. הכוח מגדוד 32 היה בעתודה ונכנס לקרב בשלב מאוחר יותר.

הכפר וסביבתו נכבשו בשעות הצהריים של ה-13 במאי 1948, לאחר עיכוב בהתקפה שנבע מקשיי תחבורה של הפלוגות התוקפות. עם השמע הדי הקרב החלו כוחות סדירים מקלקיליה, בשילוב עם משוריינים נושאי תותח, לנוע לכיוון כפר סבא הערבית, הכבושה, כשהם מנהלים קרב קשה מול שתי חסימות שהציבו כוחותינו, האחת על הכביש באזור נבי ימין (נווה ימין של היום) והשנייה על גבעה בודדת בשטח, ששלטה על הציר בין כפר סבא הערבית לקלקיליה. הכוח הערבי היה עדיף על כוחות "אלכסנדרוני" בטיב הנשק ובכמות הלוחמים. החסימות של כוחותינו נלכדו בתווך, בין הכוחות הערבים, הנסוגים מכפר סבא הערבית. לבין הכוח המסייע מקלקיליה. בלחץ הערבים נסוגו כוחותינו משתי העמדות. לוחמים פצועים ו/או הרוגים הושארו, בחלקם, בשטח מחוסר יכולת לפנותם. מקרב זה נעדרים שבעה מלוחמינו.

מתוך אתר ענף איתור נעדרים בצה"ל – www.aka.idf.il/Eitan

יהושע גולדשמיט "גל" ז"ל (אח של סבא רבא דב חיימסון)

יהושע נולד ב-25 בפברואר 1925 בגבעת-שאול בירושלים, שהוריו נמנו עם מייסדיה. את חינוכו קיבל בתלמוד-תורה "עץ-חיים" ואחר כך עבר לעסוק במכונאות. השתייך ל"נוער העובד" והיה חבר ב"הגנה", אולם עד מהרה שינה את דעתו והצטרף לאצ"ל. עד מהרה מתגלה יהושע כמארגן מחונן, כמפקד דגול וכלוחם אמיץ ורב תושייה. מתקדם מהר בסולם התפקידים ובשנת 1946 הגיע בדרגת הפיקוד עד למינויו כמפקד חיל הקרב של האצ"ל בירושלים. השתתף בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי והתגלה כלוחם אמיץ. בין היתר, השתתף בפיצוץ מלון המלך דוד, פקד על הפריצה למחנה שנלר, יזם ותכנן את כיבוש הכפר הערבי דיר-יאסין ועוד. חיפושים קדחתניים מצד הבולשת הבריטית מאלצים אותו לעבור לתל-אביב, אך חתר להגיע לירושלים עירו ולהגן עליה. אז נתגלה כאסטרטג מחונן וכמפקד מעולה גם בתהפוכה שחלה באצ"ל שהיה מצבא מחתרת לצבא סדיר. לאחר צאת הבריטים את ירושלים, ב- 14 במאי 1948, פקד על כיבוש בית-הספר לשוטרים בשיח' ג'ראח. חמישה ימים לאחר מכן פתח הלגיון הערבי בהתקפת נגד, ו"גל" נהרג מפגיעת פגז. ביוני 1997 החליטה מועצת עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמו בפסגת זאב: "רחוב גל".