גלגולו של חפץ | the-graff-famliy-

כלי הרופא של ד"ר מנחם שטיין ז"ל (סבא של סבתא רבא שלי מצד אבי)

בן דב וחנה נולד בביאליסטוק בה' ניסן תרט"ו -1855.

למד בחדר, סיים את הגימנסיה הריאלית ונתקבל לפוליטכניון במוסקבה בעברו בהצטיינות רבה את

הבחינות. בתי הספר הגבוהים ברוסיה היוו אז מוקדי פעילות מהפכנית, כעין משתלה גדולה לרעיונות

החופש והקדמה. מנחם הצעיר נסחף גם הוא לפעולה זו אולם משנתברר לו כי המשטרה בעקבותיו

וצפויים לו מאסר וגלות בסיביר ברח לגרמניה. הוא לא המשיך בלימודים טכניים אלא החל ללמוד

רפואה באוניברסיטת לייפציג (כיום גרמניה המזרחית).

הגיע לידיו כרוז של ביל"ו מחרקוב, התרשם מהתנועה ומטרותיה והחליט לעלות לארץ ישראל

ולהצטרף לבילויים מיד עם סיום לימודיו.

ביום א' חנוכה תרמ"ג 6.12.1882 הגיע ד"ר שטיין ליפו והצטרף מיד אל קבוצת הבילויים

שעבדו במקווה ישראל כדי להגשים הלכה למעשה את אחת ממטרות ביל"ו: חזרה לעבודת האדמה

וכפי שפורט אח"כ במבוא לתקנון ביל"ו שהוא השתתף בניסוחו: "מטרת חברת בילו היא להשיב את

ישראל לנוהו להרימו מעפר שיפלותו לעודדהו לעזרהו עדי יזרח אורו שבעתיים ע"י עבודה עצמות,

עבודת הגו והנפש עבודה נאמנה על הררי ציון".

החיים במקווה ישראל היו קשים, שכר יומי זעום, לעיתים לא עבדו כלל מפאת מחלה, התזונה ירודה

והעבודה מפרכת, כפי שמתאר משה סמילנסקי:

"ובראש בית ספר והחווה במקווה ישראל עמד אז איש יהודי צרפתי, שהיה עוין את היהדות ואת

היהודים ממזרח אירופה והתייחס בלעג אל חובבי ציון שבאו אל הארץ להחיותה ולהיות בה לאיכרים

עובדי אדמה. וכשבאו אנשי בילו לבקש עבודה חמד לו לצון וילעג: מה העבודה הזאת לכם?

האתם תרימו את המעדר, אם אתם תורידיהו אל האדמה? הלערבים, לעבדים, תדמו? וכשהפצירו בו

הבילויים מאוד, החל לנסותם שבועיים. ורק אחר כך שיוכח כי עמדו בניסיון, יקבע להם את שכרם.

העבודה הייתה קשה. באת ובמעדר. מן השעה השישית בבוקר ועד השעה השישית בערב, בהפסקה

של שעה אחת לארוחת צהריים. והימים ימי קיץ. האדמה כברזל. השמש אש בוערת. ועל גבם משגיח ערבי, עבדול עזיז שמו, דופק בהם. עברו שבועיים הבחורים עמדו בניסיון, והמנהל קבע להם את שכר עבודתם: 5 גרוש ליום. אבל עבודה נתנה ל-12 איש, ובשכר זה התפרנסו כל בני החבורה".

למרות זאת ללא נסוג שטיין הרופא, הוא יצא עם חבריו לעבודה כפועל פשוט, איש לא ידע שהוא רופא, אבל כאשר חלו חבריו והוא טיפל בהם נתגלה הדבר, והוא נדרש ע"י חבריו הבילויים וע"י הירש מנהל מקווה ישראל לעזוב את עבודת האדמה ולהתמסר לרפואה.

"הד"ר שטיין עזב את המעדר שבידו ויקח לו את המדחום, ובראותו כי אין ביפו גם רופא יהודי אחד החל לעסוק ברפואה ולרפא את חולי העיר והמושבות הקטנות החדשות אשר נוסדו מסביב לעיר"

בשנת 1884 מינה אותו הברון רוטשילד לרופא בראשון לציון ועקרון וכן שימש כרופא ביתר מושבות יהודה. את עבודתו מתאר הבילויי דוד יודלביץ: "היה מסור בלב ובנפש למתיישבים הראשונים. רכוב על סוסו היה עובר מיפו לראשון לציון. מראשל"צ לעקרון, מיפו לפתח-תקווה ומשם לקליניקה הקטנה שלו וחוזר חלילה. יהודי נלהב היה, טוב-לב, לא השתוקק לכף וכל מפעל טוב נתן את ידו, ומעל לכל אהב את הרפואה".

ד"ר שטיין לא השלים עם מצב העדר אפשרות אשפוז ביפו. ביוני 1886 על בידו יחד עם האחים רוקח להקים חברה בשם "עזרת ישראל" אשר שכרה בית בן 2 קומות ששימש כבית חולים "ביקור חולים". ביה"ח זה נסגר ב-1887 כאשר ד"ר שטיין עזב את יפו ועבר לחברון שם עבד עד שנת 1890.

סיבת עזיבתו את יפו נעוצה בסכסוך בין פקידות הברון ובין אליעזר רוקח. בעיני פקידי הברון לא מצא חן תמיכת ד"ר שטיין ברוקח והם פיטרוהו.

מספר על פרשה זו נכדו רענן גלמן:

"ד"ר שטיין הסתכסך עם פקידי הברון בראשון לציון כי עמד לצד האיכרים ופוטר....הוסיף לעמוד על זכותו בסכסוך ואחר חליפת מכתבים עם הברון רוטשילד עצמו הושב על כנו כרופא המושבות והברון מימן הוצאות בחינה ברפואה בקושטא (בשנת 1888) שהיה צורך לעמוד בה לפי החוק התורכי."

בשנת 1887 בין עבודותיו ביפו ובחברון נסע ד"ר שטיין לרוסיה נשא לאישה את שרה והעלה ארצה גם את אחותו פנייה ואת הוריו דב וחנה (שנפטרו אח"כ בשנים 1906-7 וקבורים בפ"ת).

על תקופת עבודתו בחברון מספר נכדו רענן גלמן:

פרט לעבודתו בחברון היה מבקר גם בירושלים. היה רופאו הפרטי של הפתה הירושלמי שנתן לו במתנה לאות הוקרה שש כפיות זהב טהור עם ידיות בצורת רגל עגל". חוץ מעבודתו כרופא היה כותב מאמרים בעיתונות אותם הימים בעברית ובשפות אחרות".

בשנת תר"נ-1890 חזר ד"ר שטיין ליפו. היה בים מייסדי לשכת שער ציון של בני ברית אשר הקימה מוסדות ציבור כגון: ספריה ציבורית "שער ציון" ובהשתדלותו נפתח ביה"ח "שער ציון" אותו ניהל.

כרופא אמיתי דאג גם למניעת מחלות ולא רק לריפויין. השקפה זו הניעתהו ליזום הקמת שכונה חדשה מרוחקת מיפו המזהמת היא שכונת "נווה צדק" שאחד מרחובותיה נקרא כיום על שמו (המשך רח' לילנבלום).

"בעת ההיא עלה על ליבו הרעיון לייסד פרבר מיוחד ליהודים ויחד עם אחדים מראשי העיר יסדו ועד לבנות את הרבוע החדש אשר קראו לו בשם "נווה צדק" שבזמנו השפיע על הישוב ביפו לא פחות מאשר השפיעה תל אביב בזמן הזה. שטיין היה אחד מחברי ועד הבניינים ויבן לו שם גם בית שאחרי כן היה שם שנים אחדות בית החרושת של אחיו".

ד"ר שטיין עסק בפעילות ציבורית ענפה פרט לרפואה: לילדים שהיו בטלים מלימודים יזם והקים בית ספר שהיה בית הספר העברי הראשון בארץ ואחותו הייתה הגננת.

הוציא את עיתון הילדים הראשון בארץ בעברית "עולם קטן" שיצא כמוסף ל"הצבי" היה ראש אגודת "בני משה" ומעילי מסדר "בני ברית" ביפו.

משה סמילנסקי כותב עליו: "כל מה שהיה ביפו רוחני התרכז סביב לביתו של ד"ר מנחם שטיין".

בהיותו מלומד ובעל אופקים רחבים שמש גם "שר החוץ" לבילויים ונשלח עוד בשנת 1883 לטורקיה (ושלא כמקובל, בימינו הוא נסע ושהה על חשבונו ולא ע"ח הציבור!) להשתדל אצל השלטונות שם בדבר פריסת חסותם על הבילויים בארץ וקבלת אדמות מתאימות להתיישבות הבילויים ואחרים.

בשנת 1884 הגה רעיון התיישבות של בעלי מלאכה וכתב על כך מאמר בשם " שיבת החרש והמסגר".

ד"ר שטיין היה מעורב בקרב הבילויים השתתף בניסוח התקנון ובויכוחים הארוכים על יסודותיו ועל דרכם של הבילויים והיה בין הבודדים הריאליסטים והמוכנים להתפשר עם המציאות.

מספר על כך מנשה מאירוביץ כבילויי:

"ימים ולילות התווכחו החברים על כל סעיף וסעיף בייחוד עוררו ויכוחים סוערים 3 עיקרים: חיי קומונה, איסור נישואים ושמירת שבת.

בני בילו ראו את עצמם כחלוף העובר לפני המחנה, ככובשי דרכים לפני ההמונים שינהו אל הארץ. הם סברו איפוא שאסור להם להיפנות לדאגת הפרנסה, או לדאגת המשפחה, כי כל ימיהם צריכים להיות קודש למטרה שהציבו להם. על כן החליטו שיחיו חיי קומונה, ואסור להם לקחת נשים במשך 3 או 5 שנים עד שיסתדרו ויתבססו על הקרקע.

ויכוח חריף ביותר התפתח מסביב לסעיף על שמירת שבת....סוף סוף נתקבל הסעיף על שמירת השבת ונרשם בתקנון בסעיף ג. לאחר שנגמרה עריכת התקנות נמסרו להירש בתרגום צרפתי וב-3 אקסמפלרים: האחד בשביל הברון.....

.....הירש קרא את התקנות ויעץ לנו למחוק מתוכם 3 סעיפים או לכל הפחות לשנות את ניסוחם. לפי השמור בזיכרונו היו שניים מבין שלושת הסעיפים הללו הפסיקות על איסור הנישואים ועל חיי הקומונה....וטעם נתן הירש לעצתו: "הסעיפים הללו-אמר-יעשו רושם רע מאוד על הברון שהוא מלוכני ושמרני לפי השקפותיו".

רק שניים מהבילויים- ד"ר שטיין ואנוכי יעצנו להסכים לשינויים. כל שאר החברים התנגדו גם למחיקה וגם לשינוי נוסח. והתקנות נמסרו (לברון) כמו שהן. עברו כשבועיים וביום בהיר אחד נתקבלו 3 טלגרמות מפריס מאת הברון....להרחיק את הניהיליסטים (כלומר את הבילויים) ממקווה ישראל ולפטרם מהעבודה".

גם לתעשיית הימים ההם תרם ד"ר שטיין תרומה נכבדה. הוא העלה מצרפת בסוף 1887 או בשנת 1888 את אחיו המהנדס ליאון שטיין ומימן עבורו הקמת בית חרושת למכונות המהנדס ליאון שטיין חולל מהפכה תעשייתית (וחקלאית!) בהמצאת המשאבה המונעת בכוח מנוע שהחליפה את ה"אנטילה" היא המשאבה שהונעה באמצעות בהמה שהייתה מסתובבת סחור סחור סביב הבאר.

המצאה זו ובעקבותיה המצאת המסנן (פילטר) נגד החול (שנשאבים המים וסתם הצינורות) חוללה מפנה עצום במשק המי חפירת הבארות וענף הפרדסנות.

ד"ר שטיין השקיע (ואיבד!) במפעלו של אחיו והמצאותיו את כל כספו כי המפעל לא נוהל בצורה מסחרית מסיבות אובקטיביות (סובסידיות לא היו קיימות אז!). על ליאון שטיין המהנדס והמצאותיו אמר ד"ר לבונטין מנהל אנגלו-פלשתינה בנק בימים ההם: "שטיין עשה בשביל ארץ ישראל יותר מברון רוטשילד".

יוזמה תעשייתית נוספת לה היה שותף ד"ר שטיין: בשנת 1893 עלה רעיון לייסד יקב בגדרה. בשלהי אותה שנה הוקם למטרה זו ועד בן 5 חברים כולל פינס וד"ר שטיין וניתן שם: "אגודת תירוש". יקב ממש לא הוקם אלא ליצור קוניאק בלבד ואף זאת לעת קצרה ואת ענבי גדרה שלחו ליקב ראשון לציון.

מלחמות התרבות והדת לא נולדו בפ"ת ב-1984 (קולנוע היכל) אלא עוד ביפו ב-1895: "מחלוקת פרצה בין פינס וד"ר שטיין ראש "בני משה" ביפו כאשר אמרו להציג את מחזהו של לילנבלום "זרובבל".

החרדים- כנראה בהשראתו של פינס-פעלו אצל השלטונות ביפו בניסיון להביא לאיסור ההצגה בטענה שיש בה חתירה תחת הממשלה והדת.

ד"ר שטיין חשף את חלקו של פינס בדבר ועלה בידו לשכנע את מושל יפו שאין אמת בהאשמות. המחזה עורר התלהבות רבה וקרנו של פינס כעינו החופשיים ירצה עוד יותר".

בשנת 1900 עבר ד"ר שטיין לפתח תקווה לאחר שהיה "אופוזיציה" לשמעון רוקח ונאלץ לעזוב את בית החולים "שער ציון" שהיה מיסדו ומנהלו וביה"ח נסגר.

בפתח תקווה התגורר ד"ר שטיין במקום שהיום קרן הרחובות מונטיפיורי-סלור, אך המשיך לבקר גם ביפו 3 פעמים בשבוע.

בפ"ת היו מקרים רבים של מלריה. גם בכפרים הערבים שבסביבה היו חולים רבים ומצב זה דרש מד"ר שטיין עבודה רבה ומאומצת.

באחד הכפרים גילה מקרה של חולירע ולפי דרישתו אסר ועד המושבה על הכפריים את הכניסה לפ"ת ועל תושבי פ"ת נאסר כל מגע איתם. הודות לכך עלה בידיו לשמור על תושבי פ"ת כאשר בסביבה היו מקרי מוות רבים. בפ"ת נשאר ד"ר שטיין כ-3 שנים בלבד כי שכרו לא שולם וגם אדיקותם של תושבי המושבה לא הייתה לרוחו. הוא חזר ליפו לנווה שלום ב-1904 כרופא פרטי.

בשנת 1908 (1912) היה ממייסדי ההסתדרות הרפואית בארץ ישראל ולקח בה חלק פעיל.

אחת לשבועיים התקיימו בתל-אביב ישיבות ההסתדרות וד"ר שטיין בא מנוה שלום להשתתף בהן ולשאת הרצאות.

בשנת 1915 במלחמת העולם הראשונה בגיל 60 גויס ד"ר שטיין לצבא הטורקי ונשלח לביה"ח למחלות מדבקות בירושלים.

נדבק מחוליו בטיפוס הבהרות נפטר בראשון של פסח ט"ז ניסן תרע"ו-1916 ונקבר בהר הזיתים.

ד"ר שטיין איש אשכולות שנפל במילוי תפקידו כפי שהערך ע"י בני דורו: ד"ר הלל יפה: "גם מתנגדיו מודים ביושרו הגמור הוא היה יכול להתעשר ונשא ענו, כי לא אבה לעשות דבר שאינו ישר"....

ד"ר שטיין רופא ביה"ח, עובד במסירות שאין כמוה. הוא ידוע כאדם ישר וטוב לב מתעניין בחולה ובמדע, הוא מקבל חולים עניים חינם גם מחוץ לביה"ח ומבקר חולים בביתם בלי תשלום".

הסופר מרדכי בן הלל הכהן: "אדם אציל בן תורה, עדין.....היה מן העממים במובן היותר טוב של המילה הזאת. הן לא לחנם היה בתור רופא אהוד וחביב על המון העם".

שולמית לסקוב בספרה הבילויים עפ"י ראיון עם דבורה גור (לבית רבינוביץ''') כלתו של יהודה גור גרזורסקי ובת אחות של ד"ר שטיין,

ועפ"י עיתונות הימים ההם:"האנשים שנזקקו לשרותיו כרופא ראו בו בעל מקצוע מעולה ויצרו לו מוניטין של אדם המוכן להחיש עזרה בכל עת. גם באישון לילה ובתנאי התחבורה הקשים של הימים ההם לעיתים ללא תשלום".

יהודה גור (גרזובסקי) הסופר הבלשן והמורה:

.....הד"ר שטיין לא רק רופא מנוסה כי אם גם אב רחמן ומנחם בצרה.

הם כולם יחד העריצו אותו....לא רק בתור רופא חוליהם ומצילם ממות, כי אם גם בתור מלאך עוזר ומושיע בעת צרה ומצוקה. החולה העני בנוה שלום ידע כי אם יבוא הד"ר שטיין אל ביתו ינחמהו וידבר אל לבו ואחרי צאתו ימצאו מתחת לכר גם איזה מטבעות לקנות רפואות או רבע תרנגולות וכוסות חלב להשיב את נפשו, ולא רק חולים השוכבים על ערש דווי פנו אל שטיין עזרה כי אם כל מר נפש וכל איש אשר בא עליו צרה ואסון פנה אל הד"ר שטיין והוא עזר לא רק בעצה ותושייה, כי אם בפועל ומעשה, אם כי לא היה האיש עשיר כלל וכלל".

ד"ר מנחם שטיין היה סבא של סבתא רבא שלי, מנחמה גרף שנקראת על שמו.

כלי הרופא נתנו למנחמה למשמרת ולפני כמה שנים העבירה אותם לבנה אהרן גרף (סבא שלי מצד אבי), שימשיך לשמור אותם ולהעביר הלאה בבוא היום למשמרת לדורות במשפחתי.